החלטה בתיק ב"ש 4168/05

ערר על החלטת בית משפט השלום בירושלים בב"ש 1244/05 (כב' השופט כ' מוסק) מיום 8.2.05, לפיה הושארה על כנה החלטתו הקודמת לעצור את העורר עד תום ההליכים נגדו בת.פ. (י-ם) 1050/05.

עיקר טענותיו של העורר באמצעות עו"ד א' עטרי מתמקדות ככלל, בנושא 'ראיות לכאורה',  ובפרט בנושא זיהוי העורר על ידי המתלונן.

הרקע העובדתי

בית המשפט קמא בהחלטתו מיום 16.1.05 הורה לעצור את נאשם 1, ואת העורר, ויתר הנאשמים שוחררו למעצר בית בתנאים שנקבעו. העורר ערר לבית המשפט המחוזי על החלטה זו, וכב' השופטת מ' מזרחי הורתה (ביום 23.1.05), בהסכמת המשיבה על המצאת תסקיר מעצר שיתייחס לחלופת מעצר. משהוגש התסקיר שהמליץ על חלופת מעצר (ראה להלן), התקיים דיון נוסף בפני כב' השופט כ' מוסק (8.2.05), ובסופו החליט כי אין מקום לשנות את החלטתו בדבר מעצרו של העורר עד תום ההליכים. מכאן הערר שלפני.

דיון

ב"כ העורר טוען, כי חרף החלטת כב' השופטת מזרחי בערר, לא נחסמה דרכו להעלות את נושא קיומן של ראיות לכאורה, כטענת ב"כ המשיבה עו"ד ש' בן יצחק.

הצדדים לא התייחסו לנקודה זו בעת הדיונים הקודמים בנדון, ולפיכך ניתן לומר שהעורר נתן להבין כי הוא מוותר על טענה זו, ואין זה ראוי לטעון טענה זו פעם נוספת לאחר שבית המשפט קמא לא קיבל את המלצת שירות המבחן. עו"ד בן יצחק צודקת בטענתה זו, שאם לא תאמר כך, הרי לפניך "תכסיס". היה ובית המשפט יסבור שיש לקבל את חלופת המעצר מה טוב, ואם לאו - נחזור למשבצת הראשונה לדון בבסיס הבקשה - בדיקת הראיות לכאורה. כך לא ייעשה במקומותינו. יתרה מזו, בהחלטה נשוא הערר ובדיון שקדם לה לא הועלתה שאלה זו, לפיכך היה על העורר להגיש בקשה נוספת לבית המשפט, אם בכלל.

יחד עם זאת, הואיל וחירותו של אדם על המדוכה, אתייחס לטענה לגופה, במיוחד  לאור העובדה ששלושה מן הנאשמים שוחררו למעצר בית, והסניגור המלומד העלה אף טענת הפלייה בין העורר לאחרים.

המתלונן בהודעתו מיום 8.1.05 התייחס לנושא לבושם של החשודים וציין: "אחד מהם שלבש חולצה שחורה עם ציורים עליה והוא היה מלא, הוא גם הרביץ לי כמו כולם"... (עמ' 1 ש' 10).... ואז אני עמדתי על הרגליים והבחור עם החולצה השחורה והציורים עליה השמנמן (עמ' 1 שורה 13)..."

ובשורה 24 הוא מוסיף:

 "... ובחור עם ג'ינס או מכנס לבן וחולצה שחורה היה 5 מטר...".

כן  מתאר  הוא לבושם של חשודים נוספים.

העורר בהודעתו, השניה, מיום 10.1.05 נשאל "מה לבשת בעת האירוע?" וענה: "חולצת טריקו שחורה חלקה וג'ינס כחול כהה" (עמ' 2 ש' 10). תשובה זהה נתן גם בהודעתו הראשונה מיום 8.1.05: "חולצת טריקו שחורה מכנסי ג'ינס" (עמ' 1 שורה 9).

בית המשפט קמא התייחס לכך בהחלטתו (עמ' 3 שורה 16), וכן הוסיף:

"ביום 9.1.05 מסר המתלונן הודעה נוספת בה אמר כי הוא הצביע על השוטרים על כל החמישה שתקפו אותו וכי אלה שנעצרו הם אותם חמישה. די בשלב זה בהודעת המתלונן, בטביעות האצבע, במעצר החמישה לאחר שהמתלונן הצביע עליהם לפני השוטרים, בתעודות הרפואיות ובתלונות המתלונן המעידות על המכות הקשות שספג כדי לקבוע כי קיימות ראיות לכאורה לאמור בכתב האישום. לכל אלה יש להוסיף את המזכרים שערכו השוטרים, גרסאות המשיבים שחלקם סרבו לענות לשאלות, וחלקם לא זכרו דבר, לבוש המשיבים בעת האירוע כפי שפורט בהודעותיהם, מזכר שערך השוטר אבי בריקמן, לפיו אמר לו משיב 2 שהשומר "דיבר בגובה שלו ואז דפקו לו מכות".

לגבי האישום השני המיוחס למשיב 2, קיימות ראיות לכאורה העולות מדברי השוטרים שבתיק החקירה".

אמנם העורר, כפי שהתרשמתי, אינו שמנמן, ואין מחלוקת כי החולצה השחורה שלבש לא היו בה ציורים, אולם אין בכך כדי לשלול את נוכחותו במקום, גם אם המתלונן לא דייק בתיאור החולצה.  המתלונן סיפר על חמשת התוקפים וחלקו של כל אחד ואף זיהה אותם כתוקפיו. העורר קשר עצמו לאירוע, כפי שמצביעה ב"כ המשיבה ("...אמר לו כל מיני דברים על הגובה שלו... בגלל שהוא קילל את אמא שלו שנפטרה", דברים שמאומתים ע"י מעורב אחר בפרשה (שאדי).

לפיכך, נראה כי בדין קבע בית המשפט קמא כי המתלונן זיהה את העורר, שהרי בשלב זה אמינות חומר הראיות אינה נבחנת (י. קדמי, על סדר הדין בפלילים, חלק ראשון, 186).

קיומם של קשיים בחומר הראיות יש להם אמנם השלכה, כאשר דנים בהעדפת חלופת מעצר (ראו: בש"פ 8913/00, חן דוד נ' מדינת ישראל; בש"פ 6375/00, יומטוב צליח נ' מדינת ישראל; בש"פ 1546/00, לואי עודה נ' מדינת ישראל; בש"פ 327/98, בנימין אלגאווי נ' מדינת ישראל), אולם בהחלטה נשוא הערר לא דן בית המשפט בנושא.

אשר לטענה כי אין לקבל אימרת נאשם מסויים כראיה נגד נאשם אחר, כפי שציין כב' השופט א' גרוניס בבש"פ 2557/04 מדינת ישראל נ' בן ציון ברוך ואח', תק-על 2004 (1), 3193.